ארץ חמשת הקשתות (מוקדש לילדי הקריסטל) פרק ראשון 

אתמול חגגתי את יום הולדתי.
אבא הביא את המחשב, המתנה שכל כך חלמתי עליה.
הייתי נרגש. ישבתי עם אבא ליד המחשב והרגשתי, איך אומרים, ברקיע השביעי.
נרדמתי בשעה מאוחרת והתעוררתי בבקר כשהחדר היה מוצף באור שמש.
שבת בבקר. הבית שקט, כולם עדיין ישנים.
אני מציץ דרך החלון, אחרי הגשם של אתמול השמיים בהירים, תכולים, עם עננים לבנים, אוריריים, כאלה שמזכירים כנפיים של מלאכים.
רציתי מיד לגשת למחשב החדש אבל משהו משך אותי אל דלת הכניסה.
פתחתי את הדלת ומיד הבחנתי בחבילה שהיתה מונחת על שטיח הכניסה.
החבילה היתה בערך בגודל של קופסת נעלים והיתה עטופה במין נייר כסוף.
קראתי לאור, אחותי, לבוא ולפתוח איתי את החבילה. ישבנו בחדרי ואני פתחתי לאט, לאט, את העטיפה הכסופה.
הקופסא שנראתה כמו קופסת נעלים היתה עשויה ממקלעת קש.
זו מלאכה של האניאנים, אמרה אור ללא שהיות, בבטחון ובהתפעלות. בפנים על מצע של עלים יבשים ששימשו כריפוד, היה מונח דינוזאור עשוי מאבן ירוקה, מפוסל בדייקנות, גודלו היה כעשרים ס"מ. הרמתי אותו והחזקתי אותו מול קרני האור, היתה בו שקיפות ירקרקה מופלאה, ואז הבחנו, אור ואני , בפתק שהיה מונח בתחתית הקופסא. בפתק היה כתוב: זוהר, האם לא הגיע הזמן? אור הביטה בי עם סימני שאלה בעינים, הגיע הזמן? שאלה, למה? לכתוב את הסיפור, אמרתי, אבל מי יאמין לי? תכתוב לילדים, אמרה אור, הם יאמינו.

עברו מאז כבר חמש שנים, הייתי אז בן שש, ואם תעשו חשבון אז היום אני בן אחת עשרה. אני מתחיל לכתוב ותוך כדי כתיבה אני מתקדם צעד צעד ונזכר בכל ובהרבה פרטים קטנים שחשבתי ששכחתי אותם.
התעוררתי באותו יום בשעה מוקדמת. כן, אני יודע. בדרך כלל אני מתעורר מוקדם, אני מאוד אוהב את הזמן הזה שהכל מסביב מתעורר. כשהייתי ממש קטן הייתי רץ ומעיר את אבא ואמא , קומו, קומו, הייתי קורא להם, בואו תראו כמה יפה השמש. או שהייתי מנסה להעיר את אור שהיא אחותי הבכורה, מנסה לשכנע אותה שכדאי לה לראות את הציפור היפיפיה שעומדת על ענף העץ בחצר, אבל כמובן שנתקלתי בתגובות כל כך זועמות , שהבנתי לבסוף שהשעות המוקדמות האלה הן הזמן הפרטי שלי ולא כולם אוהבים להתעורר מוקדם, לצאת החוצה, אלא להתהפך על הצד השני ולהמשיך לישון.
באותו בוקר מיוחד התעוררתי ושמעתי מין רשרושים מוזרים ליד דלת הכניסה לבית. חשבתי שזו הצבה מתנה שגרה בגינה שלנו, ניגשתי לדלת אבל הדלת פשוט לא נפתחה, בדקתי אם הדלת נעולה במפתח, לא, משהו חסם את הדלת. עשיתי עוד ניסיון, ניסיתי להציץ דרך חור המנעול אחרי שהוצאתי את המפתח, כלום, לא יכולתי לראות דבר. רצתי בפרוזדור הארוך כשאני עדיין, כמובן לבוש בפיג'מה, העמדתי כיסא ליד החלון הגדול הפונה אל הגן, טיפסתי על הכיסא וממנו אל החלון, הזזתי לאט ובשקט את חלון ההזזה ומהחלון החלקתי על השיחים הרטובים מטל. החלקתי ונשארתי יושב, פשוט שכחתי לקום מרוב תדהמה. על השביל בכניסה לבית עמד דינוזאור. הדינוזאור הזה היה ממש ענקי, הראש שלו התרומם מעל לגובה הגג ונע מצד לצד כאילו הוא מחפש משהו. חשבתי לי שאולי הוא רעב וזה הטריד אותי מאוד כי לא ידעתי מה אני כבר יכול לתת לדינוזאור לארוחת בקר. אז שאלתי בקול רם מאוד כדי שישמע אותי כמובן, אתה מחפש משהו - הדינוזאור סובב את ראשו, כופף את צווארו והביט בי בתשומת לב. עיניו היו ממש ענקיות, הן בכלל לא נראו כמו עיניים של דינוזאור, לפחות לפי מה שראיתי בתמונות. היה שם בתוך העיניים האלה משהו מוזר מאוד שלא יכולתי להסביר לעצמי מהו. ואז התרחש משהו עוד יותר מוזר, כי הדינוזאור דיבר. זוהר! אתה זוהר! כמובן, ואני כל כך שמח לפגוש אותך סוף סוף. ומי אתה? שאלתי והשתדלתי להיות מנומס, האם הגעת לכאן בטעות? אולי, אולי אתה רעב? או רוצה לשחק? לא ידעתי על מה אפשר לשוחח עם דינוזאור ככה פתאום השכם בבקר בחצר. עכשו הדינוזאור מקשת את צווארו הארוך עד שראשו בגובה פני והוא מסתכל לתוך עיני , העינים שלו נעשות עוד יותר מוזרות וכשהוא מדבר שוב, הקול המוזר נשמע כאילו הוא עולה ממעמקי הגוף הענקי. זוהר, אומר הקול הזה, לא הגעתי לכאן בטעות, באתי לפגוש אותך, הגוף הזה הוא רק תחפושת והשם שבו אציג את עצמי לפניך הוא פשוט דינו. דינו? שאלתי , קיצור של דינוזאור? כן, אמר דינו, כן. ואז היתה שתיקה ארוכה שתקנו שנינו מתבוננים אחד בשני. ואז החלטתי לשבור את השתיקה כמו שאומרים, ואמרתי ו... דינו הזיז את ראשו וחזר אחרי ו...? זה היה משעשע ושנינו פרצנו בצחוק מתגלגל והאדמה ממש רעדה מתחת לרגליו של דינו. אחרי שהסתיימה טלטלת הצחוק המוזרה הזו אמרתי טוב, אז מה עכשו? עכשו אתה בא איתי אל ארץ חמשת הקשתות. מה? קראתי, לארץ חמשת הקשתות? למה אתה מתכוון, מה זה? איפה היא ארץ חמשת הקשתות? רגע, רגע, אמר דינו, לאט לאט, פשוט אינני יכול להסביר הכל כאן ועכשו. זוהר, אתה תצטרך לתת בי אמון, אנחנו זקוקים לך בארץ חמשת הקשתות ואנחנו כבר צריכים לצאת לדרך. באותו רגע בדיוק נפתחה הדלת ואור פרצה החוצה בפיגמה. זוהר, זוהר, הרגשת את רעידת האדמה - קראה, ואז עצרה או יותר נכון לומר, קפאה במקומה.
אור, תכירי, זה דינו. נעים מאוד לפגוש גם אותך, אומר דינו, הגעת בדיוק בזמן כדי להצטרף אלינו. להצטרף לאן? איך? מי זה? מלמלה אור והביטה אלי ואחר כך מעלה אל פניו של דינו, דינו השמיע מין נשיפה ארוכה ועמוקה שעלתה ממעמקי בטנו ואמר, הגיע הזמן לצאת לארץ חמשת הקשתות ואנחנו כבר צריכים לצאת, האם את מוכנה להצטרף אור? דינו אמר זאת בקול מאוד שקט ורך. להפתעתי הרבה אור הזדקפה, חייכה, הביטה בי ושאלה האם אתה מוכן זוהר? כן, עניתי בפשטות. טוב, חכו לי רגע, רק אשאיר הודעה לאבא ואמא כדי שלא ידאגו. אור חזרה מהר מאוד ואמרה, עניין ההודעה הוסדר אבל מה עם הפיגמות? אין בעיה, אמר דינו, כשנגיע כבר יהיו לכם בגדים במקום הפיגמות. עכשו תעמדו לידי, קרוב קרוב , החזיקו ידיים, תעצמו את העינים ונשמו נשימה עמוקה. לפני שעצמתי עינים ראיתי את הצבה מתנה מציצה מאחורי שיח גדול. אל תדאגי מתנה, אמרתי לה, אנחנו עוד מעט חוזרים. אחזתי בכפות ידיה של אור ועצמתי עינים. קרה לכם פעם שעצמתם עיניים והרגשתם שאתם מתרוממים באוויר נכון? אז זה מה שקרה. הרגשתי שאני עולה מעלה בתוך ענן רך ונעים, נכון שרק יכולתי לדמיין שזו התחושה של לרחף בתוך ענן, אבל זו היתה תחושה אמיתית ביותר. זה היה כל כך נעים ומרגיע שנרדמתי, אחרי כל הבקר המרגש הזה .


תם פרק ראשון